לקראת גיל שנתיים, התאומים מתחילים לפתח זהות נפרדת ולשייך לעצמם צעצועים או בגדים. זאת לא רכושנות שלילית, אלא צורך בפרטיות, וכדאי לעודד אותם, אפילו במחיר מריבה קטנה או ויכוח. דוגמה מהחיים ועצות מעשיות

יש לי תאומות לא זהות בנות שנה ושמונה חודשים. מטעמי נוחות, ‏הבגדים, כיסאות האוכל והצעצועים שייכים לשתיהן במשותף. עד ‏היום לא היתה להן בעיה עם זה, ולדעתי, זה אפילו חסך כמה ‏מריבות. באחרונה הן חוזרות הרבה על המשפט 'זה שלי', כשבעצם ‏אין שום‎ ‎דבר בבית השייך רק לאחת מהן, מלבד המיטה. אני רוצה ‏לדעת האם הרכושנות החדשה הזו מלמדת על חסכים בפרטיות? ‏
ובכלל, האם נכון לשייך חפצים‎ ‎באופן בלעדי, לכל אחת? האם ‏להפריד את הרכוש הקיים במשותף, או לעשות זאת מעתה ואילך ‏עם פריטים חדשים?‏

הבנות שלך הגיעו לשלב חשוב בתהליך הארוך והמרתק של רכישת‎ ‎הזהות העצמית. לקראת גיל שנתיים, הן כבר חוו התנסויות רגשיות, ‏חברתיות, קוגניטיביות ומוטוריות, המאפשרות להן להתוודע אל ‏תחושת הזהות האישית. ‏
הן לומדות את כוחו של ה'אני' שלהן, שמתחיל להיפרד בתחומים ‏רבים מהאני המשותף עם אמא, כפי שהיה בינקותן. 'אני' יכולה ‏לעשות המון דברים לבד - אני כבר אומרת לא לאבא או לאמא, אני ‏כבר מכירה ויודעת מה מותר ומה אסור, מה כדאי לי ומה לא. אז ‏אם יש 'אני' - יש גם 'שלי'! ההבחנה ברכוש ששייך רק לי, מהווה ‏
ביטוי‎ ‎חיצוני, ממשי ומוחשי של הגדרתי כאדם בעל זהות אישית ‏משל עצמו.‏

חיזוק העצמי מול ההורים והתאום
עד היום, הרכוש המשותף לשתיהן מנע אולי מריבות, אולם סביר ‏שהן לא נזקקו לרכוש פרטי משלהן. ההוויה המשותפת שלהן ‏התאימה לשלבי ההתפתחות הקודמים וסיפקה אותן. אבל לתאומים ‏יש בשלב זה משימה כפולה:‏‎ ‎ליצור ולחזק את הזהות העצמית, ‏הנפרדת והמופרדת, לא רק מול ההורים אלא גם מול‎ ‎התאום. ‏
תהליך ההיפרדות מוליד אתגרים רבים ונפלאים, אם כי לא תמיד ‏פשוטים. לזהות המשותפת עם ההורה ועם התאום יש יתרונות ‏רבים, כיוון שזה אומנם כיף לעשות דברים לבד, אבל זה גם עלול ‏להיות קשה יותר. זה כיף להגיד לא, אבל לפעמים כועסים עליך. ‏
זה כיף שהבובה רק שלי, אבל למה הדובי רק שלה? זו, לרוב, ‏הסיבה לכעסים שהילד חווה, כלפי חוץ - על ההורים והתאום, ‏וכלפי פנים - על עצמו, כמין ויכוח פנימי על הרווח וההפסד ‏שבעצמאות ובעצמיות.‏
אם תשמעי את ה'שלי' כחלק מהתהליך ההתפתחותי, הרי שלא ‏מדובר בחסכים שצריך למלא, וגם לא צריך להתחיל במירוץ (גם ‏כספי) אחרי השוויון והאיזון. הצהרת ה'זה שלי!' היא מעין הנחיה ‏כללית, שהילד מוסר לסביבה כדי לקבל תשומת לב לזהות העצמית ‏ולצרכים החדשים שנובעים ממנה. ‏
בצד מתן הלגיטימציה לתהליך כולו ולרכוש הנפרד, חשוב לחזק את ‏היכולת לשתף ולשחק ביחד. לרוב קיים קשר בין הדברים: לילדים ‏אין ציפייה לבלעדיות גורפת והם אינם מקפידים על החלוקה ‏וההפרדה. לכן, ככל שהסביבה מכירה בצורך להגדרת הזהות ‏העצמית,‏‎ ‎הצורך בשמירה על הגבולות החיצוניים, כמו הרכוש, ‏
פוחת.‏

מה עושים עכשיו?‏

ü     
‎ארגני לכל אחת מקום אישי, כמו מגירה או‎ ‎ארגז. כדאי ‏לקיים טקס שבמהלכו מגדירים ומשייכים את המקום לכל ‏תאומה. כיתבי על הארגזים את השם ותני לכל אחת לקשט ‏אותו בנפרד ולשים בו את הדברים שהיא אוהבת. ניתן ‏לעשות זאת גם עם כיסאות, סירים, בגדים וכדומה.‏

ü      ‎חשוב לחזור על הטקס או לחדשו מדי פעם. כך עובר גם ‏מסר מוחשי, שמתאים לשלב ההתפתחות, שמשמעו: הסביבה ‏הקרובה שלכן רואה את הזהות הנפרדת, מקבלת ומאשרת ‏אותה.

ü      ‏
‎*‎ רצוי ללכת מדי פעם בנפרד עם כל אחת לקנות משחק או ‏משהו אהוב אחר.‏

ü      ‎*‎ כשאת קונה פריטים חדשים, העניקי אותם לכל אחת בנפרד. ‏אם זה לא מתאפשר, הסבירי מדוע פריט זה מתאים לאחת ‏והאחר - לאחותה. זו הדרך לאשר את הייחודיות של כל ‏אחת מהן, ואת ההבחנה שלך בכך.‏

מאמרים נוספים:

• תאומים וגבולות - על מדינת התאומים בתוך המרחב המשפחתי
• אהבה לכולם - תאומים ואחים
• התוספת הכפולה - אח בכור לתאומים שבדרך
• טובים השניים? תקופת ההסתגלות לתאומים
• אמא הכפולה - תאומים רבים על אמא
• זה שלי! רכושנות כביטוי לנפרדות
• רבים ואוהבים - משמעותו של הריב
• רגע לפני ההתפרצות - מעורבות ההורים במריבות
• חלוקת תפקידים
• להפריד או לא להפריד  - זו השאלה
• מצביעים שינוי – איך לעבור את ההפרדה בקלות
• חזית מאוחדת - הקואליציה של התאומים