עפיפונים מאת ר. גארי

"המרדף אחר תכלת השמיים"

לאה גרפינקל

 

 

הרומן "עפיפונים" מאת רומן גארי הוא אחד הרומנים שניתן  ללמדו לבחינת הבגרות במסגרת הרומן המתורגם.

תוכן עניינים

1.       מבוא

2.       רומן גארי

3.       עפיפונים

4.       העפיפונים כאלטרנטיבה

5.       הצלחת המשימה

6.       ביבליוגרפיה

 

מבוא

העולם שחווה את שתי מלחמות העולם הוא עולם מתפרק, הוא עולם שבו כל הסמכויות התמוטטו. סמכות הדת כסמכות המדע, סמכות ההנהגה הכללית כסמכות הפרט.

זהו עולם של "אין" ושל חלל. וככל חלל שואף גם חלל זה להתמלא.

אחת האלטרנטיבות הרווחות למילוי החלל היה האקזיסטנציאליזם. כלומר: הכל הוא אך ורק הקיום הפיזי או החידלון הפיזי ואין בלתם, ובמיוחד אין מותר האדם. האדם הודח או ליתר דיוק הדיח עצמו מן הכס הרם עליו ישב, הלא הוא כס נזר הבריאה. עתה הוא ככל החיות שתכליתן היא רק לשרוד, וההישרדות כלל אינה וודאית. כשלודו גיבור "העפיפונים" מבטיח לטאד לשוב לבקר את אהובתו בפולין עונה לו הלה: "אם עוד תהיה אז פולין" (עמ' 83) וגיבור אחר הנקרה על דרכו של לודו, סנשל, מסביר לו: "צרפתי טוב בימים אלה הוא מי שמחזיק מעמד" (עמ' 184) ולהחזיק מעמד, זוהי משימה קשה מאוד. בדיאלוג הדמיוני שלודו מקיים עם אהובתו לילה היא אומרת לו: "… אני שואלת את עצמי כמה זמן עוד נוכל להחזיק מעמד. הרוסים מתמוטטים. איש אינו בא לעזרתנו. בודדים אנו" (עמ' 207) אותה לילה, כדי להישאר בחיים הייתה צריכה להפוך לזונה, אבל מאדם ז'ולי מסבירה ללודו בהדגשה: "אתה מבין לודו? אתה מבין? בראש ובראשונה צריך היה להישאר בחיים להציל את בני משפחתי…" (עמ' 292) ולודו מבין: "לא נדבר על זה. הרי זה כמו לגבי צרפת. אחרי המלחמה יאמרו עליה שהייתה עם אלה או עם אלה, שעשתה כך או כך. הבלים. לא היית איתם, לילה. היית איתי"

אין יותר שום קשר בין רמתו המוסרית של האדם לבין חייו, כך שגם אין קשר בין מעשיו לבין תוצאותיהן. אין סיבה - יש רק כרונולוגיה. וכך אומר הנס אחד מגיבורי "העפיפונים": "בקרוב נחזה בהעלמו של כל דבר שאינו יכול להיספר כמו הכבוד, למשל" (עמ 59). לילה אומרת: "עוד מעט יתחילו אנשים למות על ימין ועל שמאל- ולא מרוב אהבה האמן לי" (עמ 147). וברונו הפסנתרן אומר: "ניצחתי בשבעה קרבות. כן, לודו חביבי, כן זמנה של המוסיקה עבר" (עמ' 213)

              העולם אמנם מתנהג כרגיל בבחינת "השמש זרחה השיטה פרחה…" אבל לתופעותיו של העולם אין שום הסבר, כי השמש אמנם זרחה והשיטה אמנם פרחה אבל השוחט – שחט. ולכן זהו עולם העונה בדיוק נמרץ להגדרות האבסורד. אמברואז פלרי מיטיב להמחיש את האבסורד: "הנאצים הם אנושיים. והאנושי שבהם הוא חוסר אנושיותם" (עמ 244). מה שנשאר איפה לעשות בעולם זה  לפי דעתו של לודו הוא: "… לשרוף את העסק כדי שהכל יישאר שלם" (עמ' 166) ולאחר השריפה צריך להתחיל במלאכת השיקום. אך האם היא תצלח? לאחר המלחמה שב לודו לסדנת העפיפונים והוא אומר: "השאלה היחידה שנתעוררה היא אם בגלל כל מה שראיתי וחוויתי לא חרב מקור השראתי. העפיפון דורש תמימות גדולה" (עמ' 322)

" אין" אחד החליף את רעהו ומילויו ע"י האקזיסטנציאליזם שנכנס לתוך ה"אין" אינו אלא "אין" בעצמו. כך שהחלל נפער עוד יותר והוגבר בו ה"אנגסט" = החרדה. וכך אומרת לילה: " אתה יודע לודו, אני כבר נהרגתי הרבה פעמים בחיי" (עמ' 305)

רומן גארי מתמודד עם החרדה הזו בשתי דרכים קוטביות, ויצירתו כמו הביוגרפיה שלו מטלטלת בין תקווה (כדברי הגיבור לודו: "העיקר הוא האמונה שבלב. אין דרך אחרת להישאר בחיים" (עמ' 285- 286) לייאוש. "אני חושבת" אומרת מאדאם ז'ולי אשפינוזה "שמי שראה יותר מדי שחור, הכחול מסחרר לו את הראש". (עמ' 199). אז היה אמנם הרבה שחור, אבל היה גם כחול. כמו למשל סיפורם של בני הכפר שאמבון סיר ליונן שתושביו בהנהגת הכומר הפרוטסטנטי אנדריי טרוקומה ואשתו מגדה. "הציל מגירוש למחנות כמה מאות ילדים יהודים. ארבע שנים היו כל חיי הכפר מוקדשים למטרה זו" (עמ' 247) ואפילו הגרמנים עצמם: "יודעים לחלום. והתוצאה היא לעיתים היא גיתה או הלדרלין, ולעיתים מיליוני מתים" (עמ' 258)


 

 

רומן גארי-    1914- 1980

 

רומן גארי הוא בן למהגרת יהודייה ענייה מרוסיה שננטשה ע"י בן זוגה והגיעה עם בנה בן ה 13 לצרפת. בעברה הייתה שחקנית שמעולם לא הגיעה לתהילה המיוחלת. על אף התסכול, העוני ומחלת הסכרת ממנה סבלה היא מעולם לא שקעה בייאוש, אלא המירה אותו בעבודה קשה ובמסירות אין קץ לבנה רומן, אותו חינכה לאהבת צרפת, המולדת החדשה, תוך ביטחון בכישוריו המיוחדים. ואכן, רומן גארי הצדיק את התקוות שתלתה בו. במלחמת העולם השנייה שירת כטייס ועוטר בעיטורי גבורה, לימים הפך לדיפלומט בכיר בשירות החוץ הצרפתי ובין לבין פרסם רומאנים שהביאו לו תהילת עולם וזיכו אותו פעמיים בפרס גונקור שהוא הפרס הספרותי הצרפתי היוקרתי ביותר.

שמונה חודשים לפני ששלח יד בנפשו יצא לאור הרומאן האחרון שלו: "העפיפונים" שהוא נושא דיוננו.

רק לאחר מותו התברר שכל הספרים שמחברם הוא אמיל אז'אר הם פרי עטו, ושאמיל אז'אר היה הפסבדונים שלו שנשמר בסוד עד יום מותו.

בסיום היצירה "העפיפונים" מופיעה אחרית –דבר: "רומן גארי - חייו ומותו של אמיל אז'אר" בו חושף המחבר את סודו ומספר גם כיצד השתעשע בינו לבין עצמו כשעקב אחר הניחושים השונים שעורר השם אמיל אז'אר.

הביוגרפיה של רומן גארי מעידה איפה על טיפוס מוצלח במדרגות החיים, אך הנה מגיעה ההתאבדות והופכת את הקערה על פיה: מן האופטימיות אל הפסימיות. טלטלה זו מוצאת ביטוייה גם ביצירותיו הספרותיות, ודווקא בזו האחרונה שלפני מותו מנצחת התקווה.

 

"העפיפונים"

לודו היתום מתחנך בכפר בחבל נורמנדיה אצל דודו אמבראוז פלרי ובחופשת הקיץ מתאהב בלילה בת אצילים פולנייה. סיפור אהבתם מתרחש על רקע מלחמת העולם השנייה בצרפת הכבושה.

רק מעטים הבחינו שהרוחות שנשבו ערב המלחמה היו אכן רוחות מלחמה. ברוניצקי, אביה של לילה, אומר: "משטרו של היטלר קרוב להתמוטטות" (עמ' 91) אמברואז פלרי בטוח ש"המוני העם בגרמניה יסלקו את היטלר" (עמ 33), טאד לעומתם מצטט את צ'רצ'יל: "… בחרתם בחרפה אך מן המלחמה לא תימלטו" (עמ' 91), וגם לילה יודעת ש: "בקרוב תרעד האדמה" (עמ 97).

אבל מהר מאוד התבררה המציאות האכזרית לאשורה, והשנאה לגרמנים סחפה את כולם: "הבריות כמו התחרו ביניהם מי יניף את רגלו גבוה יותר כדי לבעוט בעיטה מדומה בתחת הגרמני" (עמ' 131) אלא שלקח הרבה יותר מדי זמן עד שהבעיטה המדומה הפכה לבעיטה אמיתית. רבים שנשלחו למחנות ושלא נשלחו למחנות לא שבו מהם, כמו מר פנדר ש: "… לא שב עוד מן המחנות; וכן גם אשתו אף על פי שלא נשלחה לשם כלל".


העפיפונים כאלטרנטיבה

העפיפונים כאלטרנטיבה  "כי הייתה זו תקופה שבה זקוק אדם ביותר לכל הנפלאות שיכול הוא עצמו לחולל"

האקזיסטנציאליזם שחדר לתוך ה"אין" לא רק שלא הביא את התיקון אלא אף הרחיב את הקרע. לאמבראוז פלרי, דודו וחונכו של לודו ישנה אלטרנטיבה אחרת: בניית עפיפונים, שיעזרו ב"מרדף אחר תכלת השמיים" (עמ' 22)

הארץ הכזיבה ולכן יש לפנות לניגודה: לשמיים. מן הגיאוטרופיזם אל ההליוטרופיזם – ובמובן זה יש ביצירה "העפיפונים" הרבה מן האוטופיה.

שני עקרונות כלולים במושג אוטופיה האחד: Ou- topia שפירושו שום מקום. והשני: Uu-topia שפירושו: המקום הטוב. השאלה היא – מה יגבר? "שום מקום" או "המקום הטוב"? – האוטופיות מתפתחות בעיקר בתקופות מעבר חברתיות ובכך מבטאות את רצון כותבן לפסוח על התרחשות מקומית התלויה בזמן נתון, ולהגיע לתמונת עולם אידיאלית, תוך השוואת המציאות אליה. זהו חלום הפיצוי לחולשה, ההופך את ה"שם" למאושר, משום שהוא מחשיב עצמו למציאות. בניית העפיפונים בשעה כה בזוייה דורשת מיומנות של: דמיון, חלום, שיגעון ומשחק. את אלה מקנה הדוד הדוור לאחיינו. דוור ולא במקרה שכן הוא המתווך המעביר את המסרים לייעודם הנכון. וביצירה זו המסר הוא: חיפוש אופטימי אחר האוטופיה במובנה כמקום טוב יותר.

דוור, גם לא רק במשמעות סמלית אלא גם במשמעות הפשט: אמבראוז פלרי שואף שגם אחיינו יהיה לדוור כי: "בימים הממשמשים ובאים אולי יהיה ללבלרים זוטרים בבתי דואר התפקיד המכובד מכולם. הם יוכלו לומר: אני לפחות, לא היה לי חלק בזה!" (עמ' 67)

 

א. הדמיון והחלום

הדמיון והחלום מולידים פנטסיה אקטיבית בעלת ישות עצמאית משלה המצליחה להילחם במציאות המקוללת ע"י שהיא נותנת מצד אחד מקום נכבד לעתיד ומצד שני יכולה לשמר דברים טובים שחלפו.

דומיניק בונה2 בספר הביוגראפי שכתבה על גארי בחרה במוטו משירת פושקין: "האם בחלום הוא רואה זאת? או שמא אין חיינו ולא כלום? האם רק חלום הם, לצון שחומדים השמיים לאדמה?" והעפיפונים אכן עוזרים לשמיים לחמוד לצון לאדמה - הם הביטוי המוחשי לדמיון ולחלום.

 

ב. השיגעון

השיגעון הינו הדרך היחידה להישאר בחיים, וכך אומר פלרי ללודו: "שמור על הטירוף שלך לודו. "אל תבזבז אותו. הארץ תהיה זקוקה לו יותר ויותר" (עמ' 164). בשעה שכזו נדרש האומץ בטירוף ולא בשפיות ולכן גוער פלרי במורה של לודו: "שמע נא ארבייה אתה מתחיל לעצבן אותי. אילו היה אחייני נורמאלי באמת הרי היה מטומטם", שהרי כל כמה שנראה לנו שהשיגעון הוא אי סדר נטול משמעות אנו נוכחים בעצם בהגיונו המאורגן המוביל לניצחון. מסתבר, שהמוכה בסנוורים מכוון את כל פוטנציאל ההסתכלות שלו פנימה ולכן הוא מבורך בראייה נכונה של הדברים, הסנוורים מבהירים, ואינם מעוורים שהרי דווקא בחלום ובחשכה אין שום קטיעה של רצף, והם ראשית הכול גבולה התחתון המהותי של האמת האנושית. פלרי מאמין כי הטירוף והקדושה חד הם: "יש המכנים זאת גרעין של טירוף ואחרים מגדירים זאת כניצוץ של קדושה" (עמ' 14).

להשקיע את כל המרץ בעפיפונים כשהעולם בוער יכול אמנם להיראות כטירוף, אבל דווקא כשתכול השמיים נעלם אסור להפסיק לרדוף אחריו!

 

ג. המשחק

על מנת למלא את ריקנות השמיים דרוש מגוון של אפשריות מהותיות ואסתטיות כאחד. ריבוי האפשריות הוא מעשה האמנות שהיא המשחק שבבניית העפיפונים.

זהו מעשה אמנות כי תחילתו בבעלות האנושית. בשלב הראשון שולט בעפיפונים יוצרם, אך משניתק חבל הטבור ביוזמת היוצר: "התרתי קצת את החוט כדי לתת לעפיפון יתר חירות שם למעלה במקום חיותו" (עמ' 45) הם פורצים השמיימה ומקשטים בצבעוניותם את העולם עבור כולם, גם אם לזמן מועט.

לא בכדי שם הגיבור הוא לודו-  שם הגזור מן הפועל הלטיני Ludere שפירושו: לשחק. אהובתו לילה היא בת של שחקנית, (גם רומן גארי הוא בן של שחקנית…) ופעמים רבות ביצירה היא בעצמה מופיעה כשחקנית. וכך היא מסבירה את חשיבות המסכה, אבל זו התמידית, לא המקצועית המתחלפת לערב אחד בלבד: "… ואילו אני צריכה להשתנות בלי הרף מבוקר עד לילה, כי אין דבר עגום יותר מלהיות את ורק את. יצירה פעוטה שהיא תולדות הנסיבות. אני מתעבת כל מה שנעשה אחת ולתמיד" (עמ' 62). כלומר, הסתפקות באני אחד הוא קץ האפשרויות. גיחתה הראשונית של לילה היא מתוך היער הבראשיתי הקסום וההוזה. בחדרו החשוך של לודו החולה= הצופה, היא מופיעה בלווית פרץ אור כמו זרקורי בימה, המאירים את הדמות הראשית, שמלווה בדמות משנית: הנהג, שתפקידו להגיש ולשרת. הנהג נושא בידיו פירות כמי שאומר: הנה הבאתי את מנחת גן העדן – את האהבה, שהיא מעשה האמנות, מאת האמנית – לצופה האוהב. אלה שניים שותפים בשמירה קנאית על התפאורה. בחתירה, למשל, הם נזהרים מפני פגיעה ב"ענפים המטופחים כל כך שלא ינשור עלה מעליהם" (עמ' 61). כי התפאורה, כידוע, היא תנאי להצגה.

 

למשחק העפיפונים מאפיינים קרניבליים בגלל היסוד הצבעוני והחיוני שבהם ובגלל העיקרון של השינוי, בבחינת "החיים מצידם ההפוך" (באחטין1)

אחד העפיפונים היה: לאון בלום של נייר, חוטים וקרטון עם זנב מתכוונן שהרהיב כל עין בעופפו בשמיים במגבעתו השחורה וזרועותיו המונפות המחוות נואמים, אך עתה מתוך התעלמות גמורה מן הסגר הכרונולוגי השתלשל במהופך מאחת הקורות, ליד עפיפון מיסה, עם הלירה שלו" (ע' 66).

לאון בלום 1872 -  1950 היה ראש ממשלה סוציאליסטי יהודי בצרפת ערב המלחמה שהיטיב לקרוא את המפה הפוליטית. מתנגדיו יצאו בסיסמה: "היטלר עדיף על פני בלום." ב- 1940 האשימו אותו ממשלת וישי והנאצים והוא נשלח לבוכנוולד (כמו פלרי) ואחר כך לדכאו. ב- 1945 שוחרר ע"י הצבא האמריקאני וב- 1946 חזר להיות אחד מהאנשים החשובים בממשל הצרפתי ואף עמד בראש ממשלת מעבר. ב- 1950 נפטר.

וכך קושטו השמיים בפניהם של ענקי רוח אחרים כמו מיסה, וולטר, דידרו. רק פעם אחת כשסיפרו לפלרי ש: "אספו את כל היהודים ושלחו אותם לגרמניה" הוא שתק ו"אותו רגע לא היה לו שום עפיפון להאחז בו" (עמ' 243).

 

הצלחת המשימה

פלרי החונך אכן הצליח במשימת החינוך ולודו עצמו הפך לחונך. הוא לומד בנאמנות מפי מורו לטפח את חזונותיו. הגשמת אחד מחזונותיו (עמ' 302): היא של התמונה כאילו רוכנת לילה על קאיה הפצוע – תמונה שנגלתה בדמיונו של לודו בעבר. כלומר, יש להמשיך ולהמציא. אבל האוטופיה היא בשמיים. צריך, אומר הדוד לרדוף אחר התכלת שלהן, אבל להישמר מפני האשליה "המצאת אותה יותר מדי" (עמ' 227-228) שכן זו תוביל רק לאכזבה, כפי שארע הדבר בפגישת האוהבים המחודשת. ובשעת המבחן יודע לודו להשתמש במה שלמד. הוא, החניך הופך למחנך, למן מוכיח בשער; כאשר הציבור הנבזי חטא ללילה לודו הוא הגיבור האמיתי היחידי היודע כיצד ללעוג לאותו ציבור ולהשפילו. במן לינץ' הובילו את האומללה לגלח את שיער ראשה, וכשזה שב לצמוח, יצאו השניים להסתפר שנית אצל אותו ספר וכך להינשא, כי לודו מבין שמה שארע ללילה שנאלצה למכור את גופה לנאצים ארע לצרפת כולה ששיתפה פעולה עם הכובש, ולכן לא להם לחרוץ משפט:

"… עוד נתגעגע לנאצים שיהיה לנו קשה בלעדיהם, כי לא יהיו לנו עוד תירוצים" (עמ' 246).

 

 

ביבליוגרפיה

גארי, ר; עפיפונים, עם עובד תל – אביב, 1983. בתרגום: א, ענבר.

                                                                 

1.       באחטין, מ; סוגיות הפואטיקה של דוסטויבסקי, ספריית פועלים, תל – אביב, 1978.

2.       בונה, ד; רומן גארי, ביוגרפיה,  ספריית מעריב, תל – אביב, 1989.

3.       גרפינקל, ל; דגמיו של הפנטסטי ביצירות: ב. זינגר, ב.שולץ, ר.גארי,  עבודת מ.א, אוניברסיטת בר – אילן, רמת גן, 1983.

4.       הויזינגה, י; האדם המשחק, מוסד ביאליק, ירושלים, 1966.